חצי מאה, כמעט…

חצי מאה, כמעט…

בעוד כחודש למניין עכו“מ אהיה בן 48 ומנגד בעוד אחד עשר יום למניין היהודים אהיה בן 13. לכאורה סתירה קיומית, באופן מעשי, סיפור פשוט של לידה מחדש.
נולדתי ב–ו‘ חשון התשכ“ט או אם תרצו ב28/10/1968 כלומר אני בן 48 פחות או יותר, זהו סיפור לידתי הראשונה, לידה ארוכה וכואבת, לא לי כמובן אך בכל זאת, כואבת ועל כך תודתי נתונה לאימי, עד אחרון ימי.

סיפור לידתי השניה כואב לא פחות, אך הפעם יסורי הגוף הם שלי ושלי בלבד, יסורי הנפש לא חסכו שבטם מהסובבים אותי, גם אן ברובם או במלוא עוצמתם התנחלו אצלי, הם דאגו לבקר ולהתנחל אצל בני משפחתי, ברמות כאלה ואחרות וכמו קבעו את מקום מושב הקבע שלהם, דווקא במקומות הנפיצים ביותר.
ראשית נספר כי ב–יא‘ בתשרי התשס“ד 07/10/2003 ביום שלישי אחה“צ נולדתי מחדש, אחרי חיבוק חם וכואב מכביש 4 דרום בקילומטר ה-97.8, כך מספר הדו“ח המשטרתי היבש וכמו שאיני זוכר את לידתי הראשונה, איני זוכר גם את השניה, הבזקי תמונות מעורבים בהזיות כבדות ובשברי משפטים שנקלטו בתקופת ההרדמה, יצרו איזשהו קולאז‘ קולנועי של האירועים, אך ברור לי שהם אינם בהכרח מציאותיים.
על נסיבות המפגש שלי עם האספלט אספר בהרחבה, בשבועות הקרובים כן אספר על הליך ההחלמה שנמשך וכנראה ימשך עד שאפרוש מן העולם.
יהיו כאן תאורים לא קלים, של דם, ניתוחים ובתי חולים, מוסדות שיקום, אכזבות ומכאובים לרוב, אבל גם הרבה תקווה ואהבה.

את פתיח יום ההולדת שלי אסיים בברכת שנה טובה לכולם.